הציור כשפה — בטרם יתהוו המילים

מהו המודל הטיפולי?

הפרעת האכילה היא דרכם של המטופלים להביע מצוקה שלא נמצא לה קול אחר. מילים נאמרות ומתפוגגות ("אני לא זוכרת כלום"), אבל הציור נשאר. במודל שלי הציור הופך לשפה משותפת: הוא מנכיח את המצוקה בצבע ובצורה, יוצר רצף טיפולי לאורך המפגשים, ומשם עוברים מן הבריסטול אל המילים ואל המציאות, עוד בטרם יתהוו המילים.

מה מייחד את המודל?

• הציור הוא הזיכרון של הטיפול. כשהמילים מתפוגגות, הציורים נשמרים ויוצרים רצף ונרטיב מתמשך.
• שפה ציורית נרכשת. עם כל מטופל ומטופלת נבנית שפה אישית, שבה משמעותו של צבע או של דימוי נקבעת לפי הפרשנות שלהם עצמם.
• אותנטי ואמין. הציור נעשה בלי התערבות מטפלים, ולכן הוא אותנטי ואמין. לעיתים "הציור אומר אחרת" ממה שנאמר במילים.
• מן הבריסטול אל החיים. כל ציור מתחבר בסופו של דבר למציאות החיים, כדי לזהות את הרגשות שמובילים אל ההפרעה. זה תנאי להתחלת ההתמודדות.

מה הציור מאפשר?

• מרחק בטוח. הציור מסיט את המיקוד מן העצמי אל הבריסטול וצבעיו, וכך המפגש עם הכאב נעשה אפשרי.
• עדות שנשארת. זוהי עדות חזותית שאי אפשר להעלים, לא במילים ולא מאחורי ההפרעה.
• קצב אישי. הציור מאפשר ביטוי הדרגתי, בקצב של המטופלים.